יומן יום 16 למסע

 
הפורום נעול. אינך יכול להוסיף הודעות, לכתוב תגובות ולערוך הודעות של עצמך   ההודעה נעולה. אינך יכול לכתוב תגובות או לערוך את ההודעה, אם אתה כתבת אותה    עמוד ראשי -> יומן מסע 2012
צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה
רעיה ויוסי



הצטרף בתאריך: 24/05/2006 ב- 15:59:03
הודעות: 456

הודעהנשלח: 17/03/2012 ב- 23:08:07    כותרת הודעה: יומן יום 16 למסע תגובה עם ציטוט

יום שישי כ"ב אדר תשע"ב 16.03.2012 יום 16 למסע
לעיני מסתכל מהצד על המחנה שלנו בבוקר זה של יום שישי, תתגלה תמונה מצחיקה: כ 30 אוהלים, חלקם נטויים בזווית זו או אחרת פזורים על השטח של החניון באורון שבנגב. למרות שהשעה היא רק 5.30 בבוקר בין האהלים מסתובבים כבר מספר אנשים המחזיקים כוס פלסטיק צבעונית עם משקה חם ביד אחת וביסקוויט ביד שניה. מספר ראשים מציצים מאוהלים כאילו מנסים לנחש מה יביא יום חדש זה. אחרים שואלים : "מה, ירד גשם?" ,ועוד אחרים מסתתרים בשקי שינה ומקווים לגנוב עוד זמן נמנום. בחור צעיר עם רעמת שיער מתולתלת העובר בין כולם ומברך את הקמים בבוקר טוב כשלצדו כלב לבן..אותו אחד המסתכל על המחנה המתעורר , ישמע את הרדיו הרועם בשיר ויראה את השמש המציצה מאדימה מעבר לגבעה בביישנות. בוקר במחנה הקם ללכת בשבילי ארץ הנגב. יום רגיל ועם זאת עוד יום מיוחד. וכן, ירד גשם זלעפות בלילה. וכן , הרוח שנשבה בעוצמה, יבשה את האהלים ושקי השינה הרטובים. אני מתעוררת ומתחילה להתארגן . ליד שער המפעל יש ברזיה ושם אפשר לרחוץ את הפנים והידיים ולהצטייד במים. בשעה 6.50 לא נראה אפשרי שכולנו נעמוד בשעה 7.00 במעגל בוקר ונשמע את רעיה המברכת אותנו בבוקר טוב ומזכירה את שמות הנופלים שלזכרם אנו הולכים היום. אבל כן, אנו עומדים שם מוכנים לכבוד אותו רגע מרגש וכואב. אחרי זה מיד יוצאים לדרך. היום אנו עומדים לעלות על הסנפיר הגדול ומשם לעין ירקעם. אנו מתחילים את הטיפוס על סלעים ועולים לקו הרכס ממנו אפשר להשקיף על גבעות הקירטון של בקעת אורון מצד אחד ועל המכתש הגדול מהצד השני. העלייה כרוכה במאמץ מה , אבל לא נורא " עברנו את פרעה ונעבור גם את זה..." זו המנטרה שמצחיקה את כולם ועובדת ללא ספק. בשעה 10 אנו עוצרים לארוחת בוקר במקום יפיפה בין שתי גבעות. גם היום אני אוכלת לחם לבן פרוס , עליו שכבה דקה של דג טונה מהקופסא , עליה הנחתי פרוסת עגבנייה ופרוסת בצל. יאמי.... מישהו מכין תה צמחים ומחלק בין כולם. ובכלל בעניין האוכל, זו תמיד הפתעה. כולם מביאים את מה שיש להם וחולקים בין כולם . אין ספק שזה תבלין מיוחד, שיתוף זה במזון ,המעורר תאבון והשראה. אחרי הארוחה מתחילים לעלות . הרוח נראית כאילו מנסה לשדוד את הנשמה שלי ואולי אף אותי. אני חובשת את הכובע שלי שאמור להגן עלי מהשמש ועליו את המטפחת שצריכה לעגן את הכובע שלא יעוף מהרוח העזה. מצחיק. הראש שלי הופך לעפיפון והרוח שמחה על המשחק החדש. כדי לערער את שיווי משקל שלי , היא מנשבת פעם מימין, פעם משמאל, ואז מאחור ומקדימה. מצחיק מאוד. אני מבינה מיד את המשחק חושפת את ראשי ומחזירה לעצמי את שיווי המשקל שלי. אין ספק שהרוח היא הגבירה השולטת במקום . אפילו בטעם היא שולטת כשהאבק חודר בין שיני. על חוש שמיעה היא הרי השתלטה כבר מזמן. אני שומעת אותה עוד לפני שאני מרגישה במכה הרכה שלה . "הסנפיר" מתגלה כירידה חדה לאורך צלע הר. כולו לבן ורק אבנים שמדרדרות על כל צעד, מכריחים אותי לשים לב לא רק לנוף אלא גם למה שמתרחש תחת רגלי. אבל הנוף....הכול פשוט נפלא ונשגב. עוצמה רכה ועם זאת אדירה. כפפה רכה שמסתירה אגרוף ברזל, המדבר. אחרי ירידה אני מוצאת את עצמי בפתח שנחפר תחת מסילת ברזל. בכניסה רשום "תן כיף". אני מצמידה את ידי ליד המצוירת ומרגישה "שיתוף". אני יודעת לבטח שכולם שמו את ידם על הסמל ותחושת הביחד היא אדירה. אחרי שאני חוצה את השדה , השביל ממשיך לכיוון עין ירקעם שם נעשה את הסדנה היומית שלנו ואחרי זה ניפרד מאלו שעושים את "השבת בשביל" הפעם בדימונה. אני ממשיכה ומוצאת את עצמי במסתור המוגן על ידי חומות אבן לבנות. בערוץ שלולית חורף, מעיין מים חיים , צמחים וצל. אני נחה , מתנמנמת ומתעוררת לקול ציפור. זוהי הטריסטרמית . הציפור השחורה עומדת על ענף קרוב אלי ושרה לה להנאתה והנאתי. הסדנה בהנחייתו של דורון, דנה היום ב "איך מתאקלמים בארץ ישראל". גיבוריה מואיז בן הראש ורבי זעירא מבבל. הראשון: " הכאילו... הצועק...המוחה... השונא...הסובל... הלא רוצה....." והשני "הרוצה...המשתוקק ...המוכן... התאב..." מי עדיף? מי בא מרצון? מי שייך? מי ליבו כאן? מי גופו כאן אך נשמתו במקום אחר? וישראל מהי? ארץ אוכלת יושביה? ארץ מובטחת? מוזר, אך רוב אלו שבמעגל שלי הם אשכנזים שחבלי ההסתגלות היו קלים להם. המרוקאית היחידה שביננו אינה זוכרת קושי כלשהו ואביה היה מאלו שעזרו להעלות את יהודי מרוקו לארץ. רק אחד מהנוכחים "מבין את הקשיים, את האפליה, את הקושי". וגם הוא מודה שישראל של היום היא קיבוץ גלויות ולמרות שעדיין שואלים "מאיפה ההורים שלך" זה בעיקר כדי לדעת איזה אוכל אהוב עליך. לאחר הסדנה, סיכום השבוע והפרידה מדורון מהמדרשה ומגיל, מדריך הטבע שהוביל אותנו היום, אני ממהרת לאוטובוס שעומד לקחת אותי הביתה. שבת שלום .
רשמה : אוה מילרד תל אביב
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי
הצג הודעות קודמות:   
הפורום נעול. אינך יכול להוסיף הודעות, לכתוב תגובות ולערוך הודעות של עצמך   ההודעה נעולה. אינך יכול לכתוב תגובות או לערוך את ההודעה, אם אתה כתבת אותה    עמוד ראשי -> יומן מסע 2012 כל הזמנים הם שעון ישראל (GMT + שעתיים)
עמוד 1 מתוך 1

 
עבור:  
אתה לא יכול לשלוח הודעות בפורום זה
אתה לא יכול להגיב להודעות בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול להצביע למשאלים בפורום זה


Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group
Powered by phpBBHeb © 2002 phpBBHeb